פסק-דין בתיק ת"ק 28071-01-13

אין חולק כי בתאריך 18.9.12, בשעה 22:00, במסוף אגד שבירושלים, פגע אוטובוס של הנתבעת במזוודתו של התובע, שהונחה על ידו ליד האוטובוס וגרם לנזקים למזוודה ולתכולתה.

בפני ביהמ"ש הובאו בפירוט רב טענות הצדדים, בכל המתייחס לנסיבות המקרה ולמיקום המדוייק שבו הונחה המזוודה, כאשר התובע גורס כי המזוודה הונחה ליד הדלת הקדמית של האוטובוס ואילו הנתבעת טוענת כי המזוודה הונחה לפני הגלגל הקדמי של האוטובוס.

עפ"י עדותם של התובע ואשתו, בעת שנהג האוטובוס סגר את דלת האוטובוס, נפלה המזוודה, שהיתה קודם לכן במצב של עמידה ואילו האוטובוס התקדם מרחק קצר, של כחצי מטר, פגע במזוודה ונעצר.

לטענת נציג הנתבעת, לא ייתכן כי המזוודה הוצבה ליד הדלת והופלה על ידה, הואיל וזווית נפילתה לא היתה מאפשרת פגיעה של האוטובוס במזוודה.

לא מצאתי משמעות של ממש בקביעת המיקום המדוייק של הצבת המזוודה, כאשר נהג האוטובוס העיד כי ממקום מושבו באוטובוס, היה יכול להבחין במזוודה המצויה מחוץ לאוטובוס, גם אם הוצבה בכל אחד מהמקומות הנטענים, אך, נהג האוטובוס לא הבחין בה כלל טרם תחילת נסיעתו.

בנסיבות אלה, הנני קובעת כי אכן הוכחה רשלנותו של נהג האוטובוס, שהתחיל בנסיעתו כשאינו בודק כדבעי את מצב הדרך מימינו ומצידו ואינו מבחין במזוודה.

עם זאת, הנני קובעת כי רשלנותו התורמת של התובע לקרות האירוע היתה מכריעה.

התובע השאיר מזוודה, בשעת חשיכה, ממש בסמוך לדלת הכניסה של האוטובוס, כאשר, לטענתו, חלקה אף בולט אל תוך תחום האוטובוס, כך שסגירת הדלת היא שגורמת להפלת המזוודה.

התובע לא הסב את תשומת לב הנהג, מראש, לכך שהינו מציב שם את המזוודה ומבחינתו של נהג האוטובוס - היה זה אירוע בלתי צפוי ובלתי סביר לחלוטין.

התובע ואשתו טענו כי בנותיהם, שנותרו באוטובוס, צעקו לנהג, משהחל בנסיעה, כי מצויה שם מזוודה.

גם אם יש ממש בטענה זו, שלא הוכחה כלל, הרי שהנהג התקדם רק מרחק קצר ביותר של כחצי מטר עד שפגע במזוודה (עמ' 4 ש' 13-14 לפרוט'), כך שההתראה בשלב זה של התחלת נסיעה - כבר לא היתה יכולה למנוע את הפגיעה במזוודה.

על התובע היתה מוטלת, לפחות, החובה ליידע את נהג האוטובוס על המזוודה שהציב כה סמוך לדלת האוטובוס, מקום שלא צפוי הוא כלל כי תושאר שם מזוודה.

הנני קובעת כי רשלנותו התורמת של התובע לקרות הפגיעה במזוודה ואחריותו לפגיעה, מגעת עד לשיעור של 80%.

בכתב תביעתו, עותר התובע לפצותו בסך של 9,000 ש"ח, כאשר הינו מעריך את נזקיו הממשיים, כמפורט בנספח 1 שצורף לכתב התביעה, על דרך של השערה, בסך של כ-5,895 ש"ח.

יתרת תביעתו הינה עתירה לפיצוי בגין עוגמת הנפש המרובה שנגרמה לתובע והוצאות נלוות נוספות, ששיעורן לא פורט.

התובע הציג לביהמ"ש הצעת מחיר לגבי הכובע החסידי לשבת (שטריימל) שנפגע, בסך של 4,850 ש"ח, בצירוף מע"מ (תק/4), ברם התובע לא זכאי למע"מ, הואיל ולא הוכיח כי אכן רכש כובע חדש.

כן אין בהצעת המחיר כל התייחסות לשאלה אם הכובע היה חדש או משומש.

כך אף לגבי המזוודה, שעלותה, כחדשה, הינה בסך של 450 ש"ח (תק/5).

לגבי יתר הפריטים שבנספח 1 לכתב התביעה - לא הובאו כל נתונים לעניין מידת הפגיעה בהם ואפשרות המשך עשיית השימוש בם ואם היו חדשים או משומשים ומהי עלותם (פרט לעניין המזון לתינוק).